<h1>שבלי הלקט סימן ק"י</h1>
<h2>דף לט:</h2>
ואסור לאדם לרחוץ כל גופו בחמין בשבת, ואפילו הוחמו מערב שבת, ואפילו בקרקע. אבל בחמי בראשית כגון חמי טבריה ודוגמתן דווקא בקרקע מותר. ומה שאסרנו לרחוץ כל גופו, בין אבר אבר בין כל גופו יחד אסור, אבל פניו ידיו ורגליו לחודיה שרי, ואפילו בכלי, דאיתמר חמין שהוחמו מערב שבת, למחר רוחץ בהן כל גופו אבר אבר, ושמואל אמר לא התירו לרחוץ אלא פניו ידיו ורגליו. והילכתא כשמואל דתניא כוותיה. כתב אחי ר' בנימן נר"ו לא מצינו בכל התלמוד שרחיצה בנהר אסורה בשבת אלא שיטה בלבד. ואפילו שיטה אין בה אלא משום שבות, כדאמרינן [ביצה ל"ו ע"ב] ולא שטין על פני המים, גזירה שמא יעשה חבית שלשיטין. הילכך מי שראה קרי בלילי שבת ורוצה לטבול בשבת הרשות בידו, אך צריך לו ליזהר שלא ישוט ולא יעקור ברגליו מפני שנראה כשט. ויזהר עוד שלא ייחבט במים בכח שיקלחו חוץ לד' אמות אפילו בתוך הנהר, שאין מטלטלין בכרמלית חוץ לד' אמות. וצריך עוד ליזהר שלא יוציא המים על בשרו חוץ לד' אמות בתוך הנהר, ושלא יצא לחוץ עד שינגב את עצמו תחילה. ירושלמי בפרק משילין [ביצה פ"ה ה"ב] ולא שטין על פני המים. ר' יעקב בר זבדי בשם ר' אבהו אמר זאת אומרת שאסור לאדם להשיט דבר ולהוליכו מאצלו. ר' אבא מרי ור' מתניה הוון יתבין חמין לחד בר נש פצל מיא לכא ולכא ושתי. אמר ר' אבא מרי לר' מתניה הדה הוא דאמר ר' יעקב בר זבדי בשם ר' אבהו אסור לאדם להשיט דבר ולהוליכו מאצלו. אמר ליה הדה היא דתנינן שובר אדם את החבית לוכל ממנה גרוגרות.
<h2>דף נז.</h2>
וכל מה שתמצא בדברי רבותינו ז"ל ברחיצה הוא ברשות היחיד, כגון מרחצאות או מעיין שהוא ברשותו. ומה שאמרו [קמ"ז ע"א] הרוחץ במי מערה בחמי טבריה ונסתפג אפילו בעשר אלונטיות לא יביאם בידו, כבר מזכיר בה נסתפג באלונטיות וצריך לנגובי נפשיה. אי נמי מי טבריא כשרוחץ בהן במקום שיש מחיצות, וכשיביא האלונטית בידו יביאנה דרך רשות היחיד, אי נמי דרך גגות ודרך קרפיפות כר' שמעון, אי נמי בעיר שכולה מעורבת דכולה רשות היחיד הוא. והא נמי דגרסינן בפרק שמונה שרצים [שבת ק"ט ע"א] רוחצין בים הגדול ובימה שלסדום, אי נמי לשון ים שנכנס לחצר, מכל מקום צריך לנגובי נפשיה, כדאמרינן בפרק במה אשה יוצאה לא תצא אשה לא בחוטי צמר ולא בחוטי פשתן ולא תטבול בהם עד שתרפם. וכיון דבחול לא תטבול בהם, בשבת לא תצא דילמא מתרמיא לה טבילה דמצוה ושריא להו ואתי לאייתויינהו ארבע אמות ברשות הרבים. אך מכל מקום צריך לנגובי נפשיה. איכא דמקשה היכי אסר רבה דילמא אתי לאייתויי מיא ארבע אמות בכרמלית. השתא ברשות הרבים לא אסיר אלא מדרבנן, דפחות מכשיעור הוא, אי נמי אין דרך הוצאה בכך. ואיכא לתרוצי, דהאי כשיעור דקאמרינן בפרק המוציא, מים בכלי כדי לשוף בהן את הקילור, דהוי דבר מועט, דאין שיעור הוצאת המים כשאר המשקין דדינן ברביעית. ומה שהקשו נמי אין דרך הוצאה בכך, איכא למימר הא אמרינן בסוף פרק הזורק אמר רב פפא זרק ונחה בפי הכלב, בפי הכבשן, חייב, ואמרינן והא אנן תנן קלטה אחר, קלטה פי כלב פטור. התם דלא קא מיכוין הכא דקא מיכוין. אמר רב ביבי בר אביי אף אנן נמי תנינא יש אוכל אכילה אחת וחייב עליה ארבע חטאות ואשם אחד, זר טמא שאכל חלב והוא נותר מן המוקדשין והוא ביום הכיפורים, ר' מאיר אומר אף אם היה בשבת, והוציאו בפיו חייב. אמרו לו אינו מן השם. ואמאי אין דרך הוצאה בכך, אלא כיון דקא מיכוין מחשבתו משויא ליה מקום. והוי כמקום חשוב שיש בו ארבעה על ארבעה ואע"פ שהוציאו בפיו דאיכא למימר אין דרך הוצאה בכך, מאחר דהוא מיכוין ומשוי ליה מקום, הוצאה חשובה לו כארבע אמות על ארבע אמות.
<h2>דף צב.</h2>
ומאי דאמרינן בפרק המצניע בפיו ובמרפקו פטור, מאי טעמא לא אמרינן מחשבתו משויא ליה מקום, דהתם הוצאת כלים הוא כמו שמוציא בפיו, דאע"ג דהוא במחשבתו משויא ליה מקום, בטלה דעתו אצל כל אדם. אבל אוכלין שדרכו שלאדם להתפרנס בתוך פיו, אע"ג דאין בו ארבעה על ארבעה, מחשבתו משויא ליה מקום. ובפי הכבשן ובפי הכלב נמי פעמים שאדם נותן אוכלין בפי הכבשן ובפי הכלב. הכא נמי למאן דסחי מיא, פעמים שאדם נהנה בלחות המים שעליו בין בגופו בין בשערו. אי נמי איכא למימר אע"ג דאין דרך הוצאה בכך, מכל מקום פטור אבל אסור, וכי היכי דאסרו ברשות הרבים הם הכי נמי אסרו בכרמלית. וכתב אחי ר' בנימן נר"ו, שלא היה צריך המקשה להאריך כל כך. והא דאמר שהמים פחות מכשיעור, ונדחק להפריש שיעור מים משאר משקין, זה אי איפשר שהרוחץ כל גופו במים לא יהא טופח על בשרו כמה רביעיות. והא דאמרינן מים כדי לשוף בהן את הקילוריות מפרש בירושלמי [שבת פ"ח ה"א] אמר ר' לעזר הדא דאת אמר באילין מיא דטלא, ברם באילין דידן כדי להדיח פני מדוכה. וזה ודאי אי איפשר שלא יהא טופח על בשרו כשיעור הזה. ומה שאמר אין דרך הוצאה בכך, ודאי דאין דרך הוצאה בכך, אבל מכל מקום לא נתיר אותו לכתחילה, והוי כשאר פטורי דשבת. ורבה נמי דאמר לנגובי שפיר לכתחילה קאמר, שגם בכרמלית אין מטלטלין בו לכתחילה אלא בארבע אמות. וגאון אחר השיב הרוחצין במי נהר בשבת לא מצינו בשום מקום שאסור לשפשף, שאין מלאכת כיבוס בבעלי חיים ולא נאסרה רחיצה אלא בחמין שהוחמו בשבת. ושהביא ראיה [יומא פ"ח ע"א] ר' יוסי אומר יורד וטובל ובלבד שלא ישפשף, לא כיון חביבי דבריו, שדברי ר' יוסי אינם לא בשבת ולא ביום הכיפורים, אלא אפילו בחול, ואצל מי שהיה שם כתוב על בשרו היא שנויה. ואיסור השיפשוף משום מחיקת השם הוא. ואומר אני שהחליף אחי משנתו ורצה להביא ראיה מזו ששנינו הרואה קרי ביום הכיפורים יורד וטובל כדרכו ולערב ישפשף. והוינן בה ולערב ישפשף, מה דהוה הוה. ואוקימנה אימא ומבערב ישפשף. למד אחי מיכן אלמא שיפשוף ביום הכיפורים אסור. ההוא שיפשוף בחמין הוא, דהא משום שלא יהא עליו דבר חוצץ שאם יראה בלילה או למחר קרי יטבול ויטהר. ובעל התרומה כתב אסור לאדם ליכנס במים בשבת אם נוגעין בגדיו במים פן יסחטם, כדאמרינן פרק אילו קשרים [שבת קי"ג ע"ב] פגע באמת המים כול', והמלבן הוי אב מלאכה. אבל משום מצוה מותר כדי להקביל פני רבו, כדאמרינן פרק בתרא דיומא. מכל מקום צריך ליזהר פן יבוא לידי סחיטה וליבון.
<h2>דף קט.</h2>
וכל מה שתמצא בדברי רבותינו ז"ל ברחיצה הוא ברשות היחיד, כגון מרחצאות או מעיין שהוא ברשותו. ומה שאמרו [קמ"ז ע"א] הרוחץ במי מערה בחמי טבריה ונסתפג אפילו בעשר אלונטיות לא יביאם בידו, כבר מזכיר בה נסתפג באלונטיות וצריך לנגובי נפשיה. אי נמי מי טבריא כשרוחץ בהן במקום שיש מחיצות, וכשיביא האלונטית בידו יביאנה דרך רשות היחיד, אי נמי דרך גגות ודרך קרפיפות כר' שמעון, אי נמי בעיר שכולה מעורבת דכולה רשות היחיד הוא. והא נמי דגרסינן בפרק שמונה שרצים רוחצין בים הגדול ובימה שלסדום, אי נמי לשון ים שנכנס לחצר, מכל מקום צריך לנגובי נפשיה, כדאמרינן בפרק במה אשה יוצאה [שם נ"ז ע"א] לא תצא אשה לא בחוטי צמר ולא בחוטי פשתן ולא תטבול בהם עד שתרפם. וכיון דבחול לא תטבול בהם, בשבת לא תצא דילמא מתרמיא לה טבילה דמצוה ושריא להו ואתי לאייתויינהו ארבע אמות ברשות הרבים. אך מכל מקום צריך לנגובי נפשיה. איכא דמקשה היכי אסר רבה דילמא אתי לאייתויי מיא ארבע אמות בכרמלית. השתא ברשות הרבים לא אסיר אלא מדרבנן, דפחות מכשיעור הוא, אי נמי אין דרך הוצאה בכך. ואיכא לתרוצי, דהאי כשיעור דקאמרינן בפרק המוציא, מים בכלי כדי לשוף בהן את הקילור, דהוי דבר מועט, דאין שיעור הוצאת המים כשאר המשקין דדינן ברביעית. ומה שהקשו נמי אין דרך הוצאה בכך, איכא למימר הא אמרינן בסוף פרק הזורק אמר רב פפא זרק ונחה בפי הכלב, בפי הכבשן, חייב, ואמרינן והא אנן תנן קלטה אחר, קלטה פי כלב פטור. התם דלא קא מיכוין הכא דקא מיכוין. אמר רב ביבי בר אביי אף אנן נמי תנינא יש אוכל אכילה אחת וחייב עליה ארבע חטאות ואשם אחד, זר טמא שאכל חלב והוא נותר מן המוקדשין והוא ביום הכיפורים, ר' מאיר אומר אף אם היה בשבת, והוציאו בפיו חייב. אמרו לו אינו מן השם. ואמאי אין דרך הוצאה בכך, אלא כיון דקא מיכוין מחשבתו משויא ליה מקום. והוי כמקום חשוב שיש בו ארבעה על ארבעה ואע"פ שהוציאו בפיו דאיכא למימר אין דרך הוצאה בכך, מאחר דהוא מיכוין ומשוי ליה מקום, הוצאה חשובה לו כארבע אמות על ארבע אמות.
<h2>דף קמא.</h2>
מצאתי לגאונים ז"ל אם עומד אדם בשפת הים ונוטל ידיו ממימי הים, אין זה מטלטל מכרמלית לכרמלית, דגבול ים הכל מיקרי ים. ועוד שהוא גדל והולך שם, הכל ככרמלית של ים הוא חשוב. וראיה מפרק קמא דעירובין [י"ב ע"א] לשון ים שנכנס לחצר כול', ונהר נמי היינו טעמא. וגאון אחר ז"ל כתב מה שבידי מרחיצת השבת זה הוא, כי בוודאי בני עירינו שרוחצין בנהר שהוא כרמלית ויוצאין בלא ניגוב לרשות הרבים שהוא שפת הנהר, נראה לי בעיקר שהוא אסור, מהא דגרסינן בפרק תולין אמר רבה האי מאן דסחי במיא לינגוב נפשיה והדר ניסק, דילמא אתי לאפוקי מיא ארבע אמות מכרמלית לרשות הרבים. אי הכי כי קא נחית נמי הא קא דחי מיא ארבע אמות בכרמלית. כוחו בכרמלית לא גזרו רבנן. ונראה שזהו פירושו האי מאן דסחי מיא צריך לנגוביה נפשיה, כגון שרוחץ במקום שיש לצידו תוך ארבע אמות כותל שהוא כרמלית, כגון עמוד תשעה ורחב ארבעה, או עמוד תשעה ורחב פחות מארבעה דהוי מקום פטור, וכשירחוץ יעלה באותו עמוד שהוא מקום פטור, או כרמלית דמכרמלית לכרמלית תוך ארבע אמות מותר. וכן נמי מכרמלית למקום פטור תוך ארבע אמות מותר. אי נמי כגון שיש תוך אותן ד' אמות שרוחץ מהני ביציתא דמישן [ק"א ע"א], שהן ספינות קטנות דחשובות ככרמלית, ומנגב עצמו באילו המקומות. ומקשה התלמוד אי הכי כי קא נחית נמי הא קא דחי מיא ד' אמות בכרמלית. כלומר כשיורד לים או לנהר לרחוץ דוחה המים בירידתו והולכין מכוחו ד' אמות. ותרצינן כוחו בכרמלית לא גזור רבנן. מאחר שהטלטול עצמו אינו אלא מדרבנן, כולי האי אפילו בכוחו לא גזרו. ומי שרוצה לרחוץ עצמו כזה העניין שיש עמוד בצידו שיוכל לנגב עצמו תוך ארבע אמות צריך ליזהר שלא יעקור עצמו ורגליו מן הארץ אפילו במעין שהוא בחצירו כדגרסינן ביום טוב [ל"ו ע"ב] ולא שטין על פני המים גזירה שמא יעשה חבית שלשייטין, וזהו אסור אפילו ביום טוב דשריא רחיצה בלא ניגוב. ומכל זה שאנו אומרין שאסרו רבותינו לרחוץ בשבת בלא ניגוב, אפילו תוך הנהר עצמו משום איסור ארבע אמות בכרמלית, כל שכן אילו שרוחצין בשבת בנהר שלנו ויוצאין לאלתר בלא ניגוב ומטלטלין ד' אמות בכרמלית. ופעמים שמטלטלין בשפת הנהר על הקרקע שהוא רשות הרבים ד' אמות. וזה אין לי ראיה להתירו.
